לקראת ראש השנה, עת אנו עומדים בתפילות ומזכירים "זיכרונות" — "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם". הרב שואל: מה מבקשים מתקני התפילה להדגיש בכך שבורא עולם זוכר את כל מעשה עולם, את סדר השתלשלות העולמות והבריאה? התשובה הראשונה היא לימוד זיכרון פרטי — שהקדוש ברוך הוא זוכר לפרטי פרטים את מעשינו, מחשבותינו, מידותינו ותאוותינו, וזה יתבאר בהמשך בסדר הזיכרונות. בהמשך מובא עניין עמוק מספרי הפנימיות: לכל אדם, ובפרט לישראל, יש שני מיני אחריות. האחריות הראשונה היא האישית — לבחור בטוב, לקבל עול תורה ומצוות ועול מלכות שמיים, ולהוציא מהכוח אל הפועל את תורתנו הקדושה, כל אחד כפי מעלתו, איכותו ומקומו. אך ישנה אחריות נוספת — אחריות לבריאה ולברואים. המדרש מספר שבשעה שנברא אדם, בורא עולם לקח אותו לטייל בגן עדן ואמר לו: "זה הגן, היזהר שלא לקלקל". מכאן שלכל אדם, כפי מדרגתו, יש אחריות על העולם שברא לכבודו — העולם שנותן לנו אוויר לנשימה, אוכל לאכול, בגד ללבוש. הכל אמנם מאיתו יתברך, אך בא דרך העולם, והעולם כולו מסתכל עלינו לראות האם אנו עושים בו שימוש לטובה. לכן משה רבנו וישעיהו העמידו את השמים והארץ כעדים למשפט, כעדים ליום הדין — לשאול: האם אנו עושים שימוש בבריאה לטובה? וכשאנו אומעים "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם", אנו מזכירים לעצמנו שאנו עומדים בדין גם על שאלה זו: עד היכן המעשים הטובים שלנו הובילו את הבריאה כולה אל הטוב. הרב נותן דוגמה פשוטה: כשאדם אוכל, אם יזכור את האדמה שגידלה את המזון, את השמחה שבה ניזון הבשר שהוא אוכל, ואת האנשים שטרחו לגדל, להוביל ולהנגיש את המזון — כולם נכללים עתה במעשה האכילה. ואם יזכה האדם לעשות מהאוכל הזה דברי תורה, מחשבות טובות, אמונה טהורה ותיקון המידות — אזי לכל הבריאה כולה תהיה נקודת עילוי. בכל אחד ממעשינו יש נקודה הדורשת יחס לאחריות כלפי ששת ימי הבריאה שקדמו לבריאת האדם.