מה אנו מבקשים בתפילה - שיתמלא הפרטי או שמתוך הבקשה יתגלה כבודו של הבורא? ומה הקשר בין כוונת התפילה לבין בקשת אלישע "ויהי נא פי שניים ברוחך אלי"? בשיעור השני בסדרה על תורה ס״ו בליקוטי מוהר״ן. מתוך בקשת אלישע, „ויהי נא פי שניים ברוחך אלי”, מבאר רבי נחמן שכל הניסים והגדולות שעשה אלישע היו באמצעות תפילה. אך צריך ביאור מהי התפילה שאליה מכוונים ספרי פנימיות התורה והחסידות - ומה צריך לעמוד במרכזה? ראשית חשוב להדגיש את עניין הענווה בתפילה. האדם מכיר בכך שכוחות הבריאה גדולים ממנו לאין שיעור, ושאין בכוחו להתמודד לבדו עם כל אתגרי החיים. הוא עומד לפני בוראו, מודה על הטובה ומבקש את השגחתו. זוהי הכרה אמיתית הנמצאת בתוך התפילה, אולם מנקודה זו והילך אדם צריך להיות במדרגה שבה מרכז הבקשה אינו רק הצורך האישי, אלא הכיסופים להתגלות ייחודו, כבודו ומלכותו של הבורא ית' - "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה” שביאורו כפי מדרגתנו: לחבר את האמונה שבבורא אל חוויית החיים היומיומית, ולזהות את נוכחותו בתוך המאורעות. לא רק בישועה הניכרת לעין, אלא אף גם בנסיעה שעברה בשלום ובחולי שנמנע מלכתחילה. יישנו קשר בין תפילה ושירה. השירה הריהי תנועה היוצאת מן המקור ושבה אליו, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, כך גם התפילה צריכה להיות שזורה מתחילתה ועד סופה מפתיחת התפילה „ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך” צריך להיות אחוז ואינו נפרד מן הברכות הבאות אחריו עד ל„עושה שלום במרומיו” - חוזר ומתחברת הבקשה, היא אותה בקשה שבראשית התפילה כן בסופה. תפילה, שירה, ואתחנן - שתי בחינות של חן. האחת מתגלה במסירותו של משה רבנו למען כבוד ה׳ וישראל להיכנס לא"י. והשנייה בבקשת מתנת חינם, שאינה נשענת על תביעת זכויות ואינה מעמידה את הכאב האישי במרכז - אלא שיתגלה בעולם עד כמה הבורא רחום וחנון. בתשובת אליהו לאלישע „אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן”. בשעת עליית אליהו הנביא השמימה ראה אלישע את הסרת המחיצות ואת גדולתו של רבו - ולא העמיד במרכז את חסרונו האישי במה שנלקח אליהו. מתוך צורת הראייה הזאת מתבאר הקשר בין קבלת „פי שניים” לבין מדרגת תפילתו…