על מה באמת נידון האדם בראש השנה? האם הדין עוסק רק במעשיו הטובים והרעים, או בשאלה עמוקה יותר: לאן מכוּונים חייו, ומהי התכלית שהוא בחר לעצמו? „ראש השנה” — השנה בה״א הידיעה. בעומק הדברים - ישנה שנה אחת החוזרת ומופיעה בכל פעם בציור ובלבוש חדשים. בראש השנה אנו עומדים בנקודת המעבר שבין הופעתה של השנה החולפת לבין האפשרות שהעולם והאדם ייבראו מחדש בשנה הבאה. מתוך עיון בביאור הספורנו למילת „בראשית” מתברר שהזמן עצמו הוא בריאה. כל רגע מזמן את הרגע הבא כאשר יש בו כוח להוביל את הבריאה אל תכליתה: גילוי ייחודו, כבודו ומלכותו של בורא העולם. האדם, שנברא בא׳ בתשרי, מקבל עליו את האחריות להנהיג אל התכלית הזאת את עצמו ואת כל חלקי הבריאה הקשורים בו. משום כך יום בריאת האדם נקרא בתפילה „זה היום תחילת מעשיך” — בריאת האדם היא המעמידה ונותנת תוקף לכל מה שנברא לפניו. בראש השנה חוזרים האדם והעולם אל שאלת הראשית: „ייברא או לא ייברא?” האם האדם ראוי לקבל שנה נוספת, לבוש חדש והזדמנות חדשה להוביל את הבריאה אל תכליתה? הדין הוא אישי. כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, אחד־אחד. האדם עומד לבדו ונשאל לא רק על חטאיו וכישלונותיו, אלא גם על המניע הפנימי של מעשיו הטובים: מה הניע את לימוד התורה, את התפילה ואת הצדקה? האם היו אלה „מצוות אנשים מלומדה”, או מעשים שנבעו מבחירה ברורה לקבל עול מלכות שמים ולכוון את החיים אל תכלית הבריאה? כפי שפסק הרמב"ם ביד כל אדם הבחירה להיות כמשה רבנו וולעמ"ז כירבעם בן נבט. משה בחר להפוך את חייו לחיי עבדות ושליחות, ושאל כיצד למלא את רצון השם. ירבעם, לעומתו, העמיד במרכז את השאלה „מי בראש?” — מי חשוב, מי מוביל ומי זוכה בכבוד. שתי הדרכים הללו ניצבות בפני כל אדם. נדבך נוסף בדין הוא השייכות של האדם לדרך העתקת השמועה. מתוך דברי תיקוני הזוהר על הפסוק „כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא” מתברר שאין די בזכויות פרטיות של תורה, מצוות ותיקון המידות. האדם נדרש להיות קשור בקשר פנימי של אהבה אל האבות, הרועים, השבטים והצדיקים שבכל דור; אל רבו המובהק ואל מסירת התורה איש מפי איש עד מעמד הר ס…