בפרשת כי תבוא: “והלווית גויים רבים ואתה לא תלוה”, מבואר מדברי אור החיים הקדוש שכאשר עם ישראל יושב בארצו בקדושה בשמירת מצוות ובתיקון המידות, החיבור שבין ישראל לארץ ישראל מושך שפע רוחני המתבטא גם בשפע גשמי — עד למצב שבו עם ישראל מסוגל להלוות לאומות העולם ואינו נזקק להלוואה מהם. ההלוואה גדולה ממתנה מפני שהיא מאפשרת למקבל לבנות את עצמו, לפעול בכוחותיו ולהשיב את החוב באופן שהוא נעשה בעלים על עמלו, הצלחתו ורווחיו. כך בעבודת האדם ברוחניות: הברכה אינה רק קבלת שפע, אלא קבלת אחריות להיות מקור של השפעה — בתורה, במידות, בתפילה ובדוגמה אישית. אדם נבחן לא רק במה שחסר לו, אלא גם באופן שבו הוא מייקר את הטוב שכבר נמצא בידו. כאשר אדם מוסר לאחרים תורה, מעניק דרך של תיקון המידות, ומאפשר לקרוביו ולתלמידיו לרכוש את הדברים לעצמם — הוא בבחינת מי שמלווה; אך השפעתו נעשית שלמה כאשר הזולת מתפתח בכוחות עצמו, מוסיף תורה, מתקן את מידותיו ונוטה יותר לתפילה. לקראת ראש השנה, עלינו להתבונן בחסד הגדול שבבריאת האדם ובעולם שניתן לו כדי לחיות, להתקרב אל ה', ללמוד תורה, לשמור מצוות ולנחול את הארץ. הוקרת הטוב הזה נמדדת במאמץ לעשות בו קניין אישי ולהעבירו הלאה — בדוגמה אישית, בשיחה, בלימוד ובהשפעה על כלל ישראל ועל תיקון העולם.