כיצד יכול האדם המוגבל בזמן, במקום ובצורה להתבונן במצוי הראשון, הרוחני והבלתי מוגבל? ומהם הצמצום, העיגולים, היושר ואדם קדמון, שעליהם עומד מבנה הבריאה על פי חכמת האמת? בשיעור הרביעי בסדרת ההקדמה לחכמת הקבלה מבואר כיצד האדם, שהוא מציאות מוגבלת וסופית, יכול לדעת דבר על אור אין־סוף שאינו נתפס בזמן, במקום ובצורה. איך מקום ההסתר הגדול ביותר נעשה גם פתח לגילוי: זעקת האדם על הכאב ועל חוסר הפשר מגלה שבתוכו קיימת ידיעה שיש תשובה ויש מי שמשיב עליה. מא"ס אל הצמצום העיגולים והיושר. כדי שתוכל להתקיים מציאות פרטית ומוגדרת נדרשת הסתרה של בחינת האין-סוף, שבה ״הכול הוא הכול״. הסתרה זו מאפשרת את הופעת הסוף, הגבול והדבר המסוים, והיא הנקראת 'צמצום'. העיגולים מבטאים את השפעת רצון הבורא השווה מכל עבר, ואילו הקו והיושר מבטאים הארה מכוונת הנמשכת אל נקודת ההסתר. דווקא מתוך הנקודה החשוכה והחסרה מתעורר השכל לזהות את מה שאינו גלוי ולקרוא: ״דרשני״ ו״תאיר בי״. מתוך המתח שבין העיגולים ליושר מתייצבת הבריאה בצורת אדם, נקראת בחכמת האמת אדם קדמון צורת האדם שמשקפת את מערכות הבריאה: הרגליים מבטאות תנועה ועמידה, הידיים את כוח המעשה, מערכות הנשימה והעיכול את יחסי הגומלין עם העולם, והפנים את כוחות ההכרה והמפגש עם המציאות שמחוץ לאדם. ידיעה ואמונה. אמונה אינה רק תחושה כללית שיש בורא, אלא מצוות עשה המתקיימת בבחירה: האדם יכול להתעלם מן האמת, לדחות אותה, או לקבל אותה ולהתחייב למשמעותה. האמונה היא הבחירה להתבונן בעולם באופן המגלה את האומן הנסתר בתוך אומנותו. מן האדם קדמון הנזכר יוצאות ״בקיעות״ — הנתיבים שבהם הבריאה, פונה אל האדם ומבקשת ממנו להתבונן, להקשיב ולגלות את שמו וכבודו של הבורא. אורות האוזן - בהם שלושת השלבים - קֶשב, האזנה ושמיעה: ההכרה שיש קול הפונה אל האדם, יצירת האיזון בין הידוע לבין הקול החדש, ופענוח הקול לתוכן ולמשמעות. כאשר המשמעות מתבררת, היא תובעת מן האדם משמעת, (לכן קריאת שמע היא מעשה האמונה הגבוה ביותר וקבלת עול מלכות שמים). אורות החוטם - מבטאים את היכולת להבחין בין חיים לבין היפרדות מן החיי…