בזוהר הקדוש פ' תצוה אומר כי המצה נקרא בשם "מיכלא דמיהמנותא" פירוש – מאכל של אמונה. וגם נקרא בשם "מיכלא דאסוותא" פירוש – לחם של רפואה. יש להבין בסייעתא דשמיא על מה ולמה נקראת המצה מאכל של אמונה, ומאכל של רפואה. כתב בספר אמרי נעם ביאור עמוק ויפה, הנה כידוע כי הנחש כשבא להחטיא את חווה לאכול מעץ הדעת מה הוא אמר לה? "לא מות תמותון. כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". במדרש פ' חומש דברים מבואר שהנחש למעשה דיבר לשון הרע שקר וכזב על הקב"ה, הוא טען להם כי מה שאלוקים חושש מכך שיאכלו מעץ הדעת זה מהסיבה שהוא בעצמו אכל מעץ הדעת, ומה שאיפשר לו לברוא את העולם זה מכח זה שאכל מעץ הדעת. ולכן הוא חושש שאם תאכלו גם אתם, אף אתם תהיו כמוהו ותוכלו לברוא שמים וארץ. עפרא לפומיה. אם ננתח את טענת הנחש הוא למעשה בא לומר כי עץ הדעת הוא 'קדמון' ומה שאלוקים ברא את העולם זה לא "יש מאין" אלא "יש מיש". זו טענת כפירה בוגדנית ושקרית כנגד הבורא יתברך. אברהם אבינו כמה אלפי שנים אחר כך בא ותיקן מעט את הדבר הזה על ידי שחקר והודיע בכל העולם כולו כי האלוקים ברא את העולם יש מאין ולא חלילה יש מיש. בחג הפסח התורה אוסרת לאכול חמץ, רק מצה בלבד. ההבדל בין חמץ למצה הוא בכך כי עיסת בצק שרוצים שהיא תתפח ותחמיץ הרבה, נותנים בה שמרים ושאור, אלו חתיכות בצק הלקוחות מעיסה אחרת שכבר החמיצה וכך מסייעים ועוזרים לעיסה החדשה להחמיץ. כלומר החמץ המהותו הוא בחינה של "יש מיש" יש בו התערבות של בצקים שקדמו לו, זה למעשה טענת כפירתו של הנחש כלפי קוב"ה. אבל המצה היא נקייה ללא שום תערובת עיסות של דברים קודמים, אלא היא לבדה, בבחינת "יש מאין". ולכן "המצה" היא נקראת בשם "מאכל של אמונה כי כאן רוצצים את טענת הנחש הכפרני בבורא, ומחזיקים באמונה שהנחיל לנו אברהם אבינו ע"ה כי הבורא ברא את העולם "יש מאין". ובאמת בכל ימות השנה אנו אוכלים "חמץ" חוץ משבעת ימי הפסח שאוכלים "מצה". בשנה יש 365 ימים, אבל אם נוריד מהם את שבעת ימי הפסח יישאר 248 ימים, 248 בגימטריא נח"ש בא לומר כי למעשה הנחש יש שליטה על המאכלים של כ…