באמת אנחנו לפני מערכה גדולה. אני מאמין שאנחנו נשמע פה כמה וכמה דוברים. יש מקום לדבר מכל מיני זוויות, מכל מיני זוויות. בשפה פוליטית, בשפה של קיומו של עולם התורה, ועוד כהנה וכהנה. אני רוצה לדבר מזווית אחת מאוד מאוד מסוימת, מאוד לא פוליטית, וגם לא קשורה לעולם התורה. כמובן אנחנו צריכים לשמוע דיבורים מכל הזוויות, חייבים לחלוש על כל הזוויות. אני מדבר על זווית אחת. אני רוצה להביא פה קטע מהספר תפארת שלמה. בפרשת בשלח, בני ישראל יוצאים ממצרים, המגמה להתרחק, להתרחק, ביום השלישי, הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, תאמר לבני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, שיחזרו בחזרה לאחוריהם, לכיוון מצרים. והתורה אומרת ויעשו כן. כותב רש"י על המקום, להגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך אנחנו נתקרב אל המצרים, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. שואל התפארת שלמה, מה זה הלשון אין לנו אלא דברי בן עמרם? אין לו שם? יש לו שם, משה. למה השם קורא בכינוי של בן עמרם? אומר התפארת שלמה, קודם כל נבין פה יסוד מה זה אמונת חכמים, הרי אחד מ-48 דברים שהתורה נקנית בהם, באמונת חכמים. ושורש אמונת חכמים להאמין בדבריהם של צדיקי הדור, (בשפה שאנחנו יותר רגילים של גדולי הדור), זה אותו דבר, אשר רוח השם נוססה בם. וכל עניין שיאמרו ויעצו, אף בדבר הרשות, הוא נותן דוגמאות, אף בדבר הרשות, לא בדברים רוחניים, בדברי רשות. ואף שהוא נגד השכל הפשוט, גם דבר שזה נגד השכל הפשוט. ואף שיאמר אותו גדול, אותו חכם, שלא מפי השם כנביא, ישאלו אותו, מי אמר לך? השם אמר לך? לא, זו דעתי. ואף שיאמר שלא מפי השם כנביא, צריך לשמוע לו, כי בזה חכם עדיף מנביא. מה הפשט? מה פירוש חכם עדיף מנביא? נביא, אנחנו חייבים לשמוע למה שהוא אומר. אנחנו לא מאמינים, אין מושג אמונת נביאים, אנחנו לא מאמינים בו, אנחנו מאמינים במה שהוא אומר, כי הוא אומר מה שהשם אמר לו, לכן אנחנו מאמינים. החכם לא אומר השם אמר לי, אלא אומר מה דעתו, דעת התורה שלו, ואנחנו חייבים להאמין בו ולעשות את מה שהוא אומר. זו הבחינה של חכם עדיף מנביא. הלאה. אבל אמונת חכמים הוא האמונה בדברי החכם עצמו, אף על פי שהוא…