הלכות לשון הרע כלל ו - יב וְאִם כְּבָר עָבַר וְשָׁמַע לָשׁוֹן הָרָע וְהֶאֱמִין בְּלִבּוֹ, בֵּין שֶׁהוּא מֵחֶלְקֵי הַגְּנוּת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָקוֹם וּבֵין שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, (לג) תִּקוּנוֹ, שֶׁיִּתְחַזֵּק לְהוֹצִיא הַדְּבָרִים מְלִּבּוֹ, שֶׁלֹּא לְהַאֲמִינָם, וִיקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עַל לְהַבָּא, שֶׁלֹּא לְקַבֵּל עוֹד לָשׁוֹן הָרָע עַל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, וְיִתְוַדֶּה עַל זֶה, וּבָזֶה יְתַקֵן הַלָּאוִין וְהָעֲשִׂין שֶׁעָבַר עַל יְדֵי קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בַּפְּתִיחָה, (לד) אִם עֲדַיִן לֹא סִפֵּר לַאֲחֵרִים.